קיבוץ גונן / דוד בסט (מאנגלית מיכאל יעקובסון)

בשנת 1968 היה המשרד עדיין במרתף ברחוב בלוך 9 בתל אביב, אך כבר בשלב ההוא הכיל המשרד 5 או 6 שולחנות שירטוט עליהם עבדו האדריכל האחראי טומי אונגר וארבע שרטטות שאחת מהן שימשה גם כמזכירה.
אדם איל שותפי למשרד, היה מעורב בעיקר בפיתוח התכניות לביצוע, בעוד אני התמקדתי יותר בשלבים הרעיוניים של הפרויקטים השונים. אני שימשתי כ"שר החוץ" של השותפות כשאני מותיר את ניהול  הצדדים הפיננסיים של העסק לשותפי. בדומה לאבי, נדמה כי ניחנתי במעט מאד כשרון בעסקים ולכן לא היה לי כל תשוקה לעסוק באותם צדדים הקשורים למקצוע. בתחילה  הייתי שמח שנטל זה ירד ממני אך למעשה שגיתי לחשוב שאחרים יטפלו עבורי במה שהגדרתי כצד הפחות נעים של המקצוע. לבסוף לכשיצאתי לדרך עצמאית צריך הייתי לקחת על עצמי את כל נטל ניהול המשרד  אך זה קרה רק לקראת סוף  שנת 1969.
הפרויקטים המשמעותיים ביותר שנעשו במשרדנו באותה התקופה היו התכניות לערד – עיר חדשה בנגב וקיבוץ גונן שבגליל העליון. כמו כן היו התכניות למלון בקיסריה אותו תכננתי בשיתוף האדריכל ג'ורג' קנדיליס. הדרכים השונות שפרויקטים אלה קבלו צורה, דורשים תיאור והבנת הרקע של התפתחותי כאדריכל.

הגישה התכנונית שלנו הייתה די שונה וחדשנית ביחס למערך הבנוי הקיים בקיבוץ גונן שהיה פרוס בשטח כמו מסדר של חיילים. המבנים המלבניים הקיימים היו מורכבים מ4 יחידות דיור כל אחד וניצבו במרחקים זהים אחד מהשני. מערך בינוי זה, ביקש להציג ולשמור על השוויון בין חברי הקיבוץ, על פי האידיאולוגיה הסוציאליסטית היסודית של הרעיון הקיבוצי. בהתאם לכך, על פי תפיסה זו לא יעלה על הדעת שלחבר אחד תהיה יחידת מגורים שונה או בתנאים העולים על חברו. אני מצאתי הנחיה זו כבלתי מתקבלת על הדעת ליצירת קונספט אדריכלי. לדעתנו הדבר נגד את טבע האדם והתנאים הפיזיים של השטח עליו אמורים היינו לתכנן. הקיבוץ ממוקם היה גבוה במעלה צלע גבעה המשקיפה על עמק החולה אשר ממנה נשקף נוף מרהיב. ביושבי במספר הזדמנויות בחדר האוכל הישן של הקיבוץ, שמתי לב שחברי הקיבוץ היו נוהגים להתגודד בקבוצות מסביב לשולחנות בני 6 מקומות  וזה לא היה אירוע מקרי. בכך הקימו הם למעשה יחידות חברתיות נפרדות משלהם כשהם נהנים זה מחברתו של זה. הגישה בה בחרתי לפרויקט הייתה אם כן כזו המבקשת לשלב בין התנאים הטבעיים של הטופוגרפיה והנוף עם אותם מאפיינים חברתיים להם נחשפתי.

דחיתי את הרעיון שעל פיו תוכנן חלקו הוותיק של הקיבוץ: פריסה של בלוקים זהים הניצבים במקביל זה לזה, כשאני מציע חלופה של אשכולות קטנים של יחידות הפרוסים בצורת האות V. מצד שני תכננתי מבנים המורכבים משתיים או שלוש יחידות מגורים המחוברות זו לזו, אך בהתאם לשינויי מפלס הקרקע הנובעים מהמדרון הטופוגראפי נוצרה הפרדה בין היחידות וכל יחידה קבלה ביטוי משל עצמה. חלקו הנמוך של כל אשכול נותר פתוח אל הנוף הנהדר של העמק שלמרגלות הגבעה וגם לכיוון זה הופנו כל חדרי המגורים בכל אחד מהיחידות. בחלל שנותר בין שורות המבנים, נוצר מקום בו יכלו להתקיים פעולות משותפות למפגש של שכנים, או מקום בו הילדים יכלו לשחק יחדיו בחוץ, כשהם מוגנים מהרוחות החזקות שנשבו במקום. בכניסה לבית הענקתי פרטיות מלאה למשפחה ופרטיות זו גם הייתה כשמשפחה ישבה בחוץ במרפסת הבית המשקיפה לנוף.
 זו הייתה הדרך בה ביקשנו לפתור גם בקנה מידה קטן את הקונפליקט בין הצורך לפרטיות לצורך בחיי קהילה וכל זאת בהקשר נופי מיוחד זה.

הארכיטקטורה בבסיסה הייתה פשוטה: הבניינים נבנו על בסיס בטון כשעליהם הוצבו קירות בלוקים מטויחים בטיח גס. קווי הגגות של כל יחידת מגורים היו מדורגים במפלסים אופקיים משני הצדדים של החלל המשותף. בשל הבדלי הגבהים שנבעו מהמדרון הטופוגרפי של האתר, יצא שכל אשכול התאפיין בקומפוזיציה שונה וייחודית לו, אך יחד שמרו האשכולות על "אופי הרמוני מסוים". מה שתכננו היו בסך הכל מבנים פשוטים על דופן גבעה עם מבט נפלא אל נוף נצחי.

קבלנו עידוד רב לראות  כמה מרוצות היו המשפחות הצעירות  בבתיהן החדשים, כשילדיהם משחקים יחד בארגז החול בחלל המשותף בין המבנים בשעת אחר הצהרים וההורים מתיישבים להם במרפסת ביתם לעת ערב נחים מעמל היום ומשקיפים אל נוף העמק. תכננו את פנים הדירות כך שכל משפחה תוכל לסדר את היחידה בדרכים שונות ובהתאם לצרכיה האישיים. עקב כך הערכנו כי עם מבנים אלה הפרויקט השיג את יעדו האדריכלי.

שנה לאחר שאוכלסו הבתים, נתבקשנו על ידי חברי הקיבוץ לתכנן להם חדר אוכל חדש. לצורך הפרויקט, בחרנו אתר  חדש לחדר האוכל בנקודה הגבוהה ביותר בקיבוץ המשקיף על הקיבוץ עם מבט רחב וללא הפרעה אל הנוף ועמק החולה. הבניין כמעט "תכנן את עצמו": נתנו למבנה הגדול והמרובע רצועה מתמשכת של חלונות  שרצה על פני שלוש חזיתות הבניין ופונה למראה פנוראמי. החזית הרביעית הופנתה אל המטבח ושטחי השירות עם גישה לכביש מעל. את החלונות הקדמיים שיקענו עמוק לתוך הקיר . בדרך זו  הפנים קבל הגנה מחום השמש וסנוורה. אדן החלונות הוצב בגובה נמוך במפלס שולחנות האכילה, כך שהסועדים יוכלו להשקיף על עמק החולה במהלך הארוחה בעודם ישובים מסביב לשולחנות.
חזיתו החיצונית של בניין חדר האוכל עוצבה ברוח דומה למבני המגורים שתכננו שנה קודם לכן, אך קנה המידה השונה בין שני סוגי המבנים הביאו לכך שחדר האוכל נראה היה כ"בניין האם" המצל ומגן על מבני המגורים הקטנים השוכנים למרגלותיו. מראה זה נוצר גם בגלל עמודי המבנה כפולי הקומה שהערכתי צריכים להיות  מאד מודגשים בחזית העיקרית. האמנתי שכאן יש צורך דקדוקי למחווה קלאסי "במסדר הראשי" למערך העמודים. ילדי הקיבוץ ממש לא התעמקו בתיאוריה הארכיטקטונית  ולמערך העמודים הם הדביקו את הכינוי "הרגליים הארוכות של אבא"… וכמובן שהם צדקו.

כשביקרתי בגונן לא מכבר, הצמחייה צמחה וגדלה מעל לגובה אותו דמיינתי וכמעט והצליחה להסתיר את בניין חדר האוכל מהשביל. אך ממרחק הם משלבים את הבניין בדרך נפלאה אל תוך הנוף.  מתוך חדר האוכל עצמו המבט היה כשל פנוראמה עצומה המשנה את פנים  חדר האוכל ל"מבט עם חדר" ולא ההיפך.
בתכנון חדר האוכל ומבני המגורים, ניסינו לתת להם אופי משלים וזאת מבלי שנאלץ ליצור עיצובים מניפולטיביים. קיווינו ליצור אווירה מתאימה של רוגע  באמצעות האדריכלות. 
תמהתני מה אולוס בלומסטד האניגמאטי היה חושב על זה.  הוא היה מדבר  על ה"ארכיטקטורה של השקט". ואף על פי כן לארכיטקטורה בגונן יש נוכחות חזותית בתוך הנוף אך עדיין נותנת עדיפות לחלל הנהדר של עמק החולה המשתרע לעיני כל. היום יותר מבעבר מתעצמת שתיקת הארכיטקטורה בגונן כשהיא מחביאה את עצמה בתוככי הצמחייה העשירה שהזמן בטובו הנחיל למקום.

מעת שתכננתי את בית הארחה הקטן לאחיות בבאר שבע, הפרויקט בגונן היה הצעד הרציני הראשון בדרך המקצועית בה הייתי נחוש לצעוד. ט.ס. אליוט כתב על האמנות של המשורר במילים, שאני הרגשתי  דומה לעשייה הארכיטקטונית. "המשורר אין לו "אישיות" לבטא אלא אמצעי מסוים שהנו רק אמצעי ולא "אישיות" בה התרשמויות והתנסויות משולבות בדרכים מיוחדות ולא צפויות". האמנו שהשגנו  באדריכלות שלנו סוג של איכות לא אישית התואמת עם היופי המיוחד של הנוף הטבעי. התכנון בקיבוץ גונן היה קולע, ובצדדים מסוימים שלו היה אף מיקרוקוסמוס של שכונה גדולה יותר, אותה נתבקשנו לתכנן זמן קצר לאחר מכן. זהו היה גם התוצר הראשון של המסע הלימודי שערכתי בשנת 1961 באירופה. שלב זה הכין אותי לקראת הפרויקט החשוב ביותר אותו עמדתי לתכנן…

כמה מילים על דוד בסט : הוא נולד ב-1928 בליברפול שבבריטניה, למד בבית ספר לארכיטקטורה באוניברסיטת מנצ'סטר ובשנת 1952 עלה לישראל. עם עלייתו עבד במשרדים של אדריכלים ידועים בארץ. כמו ריכרד קאופמן וזאב רכטר. ובשנת 1955 התמנה לסגן האדריכל הראשי במשרד השיכון, והיה מעורב בתכנון ובנייה של ערים ויישובים רבים שהוקמו באותה העת בכל רחבי הארץ, ובתוכניות-אב לערים קיימות, כמו בטבריה ונצרת. כמו כן היה שותף בתכנון כבישים בין עירוניים ומבני ציבור רבים. ב 1963, לאחר 5 שנים בשרות הציבורי פתח בסט משרד אדריכלות פרטי. אז גם הוזמן לתכנן את השכונה הראשונה בערד, שהיוותה פריצת דרך בתכנון העירוני בישראל. בעקבות הצלחה התוכנית הזאת הוזמן לתכנן עבודות רבות בערים וביישובים בכל רחבי הארץ, כשתכנונה של גונן היא אחת מהן.