בשבי הלבנוני (אפריל-יולי 1955) – מספר יובל נופר

הגענו חברי גרעין הצופים ט' לעמק החולה בשנת 1951. בתחילה להכשרה בקיבוץ כפר בלום ואחר כך להיאחזות הנח"ל בגונן, במטרה לאזרח אותה ולהקים את קיבוץ גונן. ההכרזה על הקמת הקיבוץ היתה בל"ג בעומר תשי"ג, 1953.

הנופים בעמק היו מדהימים ומפתים, בעיקר כשראינו את החרמון המושלג, שמשך אותנו לעלות עליו. היינו חבורה מגובשת, שהרבתה לטייל ברחבי הארץ. מדי פעם אמרנו לעצמו בצחוק "בואו נלך לבקר גם שם, למעלה".

היינו שלושה : אלקנה קידר, יענקל'ה סנדרוב ואנוכי. חבר נוסף, יוליק, למד חקלאות ברחובות. כתבנו לו והצענו לו להצטרף, אף הוא התנגד לרעיון, וכתב שיטרפד את העניין. טלפונים בבתים לא היו אז. חששנו שיגיע לחופשת הפסח ויגלה את הסוד, אך הוא לא הגיע, לשמחתנו. לחברים סיפרנו שנטייל בנגב, שם טיילנו בעבר. האמת, די חששנו, אך הפיתוי גדול היה. יש לזכור, שהגבולות אז היו עדיין פרוצים, האוכלוסייה בלבנון לא היתה עוינת, והצבא והמשטרה הלבנוניים נודעו "כהומניים" – יותר מהסורים…

וכך בחול המועד פסח תשט"ו 1955 יצאנו צפונה. כשבועיים לפני המועד נסענו בטרמפים לקיבוצים דן ומעיין ברוך, ובחנו את השטח. בחרנו את מעיין ברוך כנקודה לחציית הגבול. הצטיידנו במפה ישנה (שלא עזרה לנו הרבה),  בספר שכתב זאב וילנאי או אולי ברסלבסקי איני זוכר… אבל היו בו תיאורים של המקום, וגם בנשק: פרצנו לנשקייה בגונן ולקחנו שני סטנים ורימונים, אותם החבאנו בתרמילים שלנו. החלטנו שנשתמש בהם רק לצורך הגנה.

לפני יציאתנו שלחנו מכתב מקריית שמונה לחבר נוסף, מרל'ה, בו סיפרנו לו שלא יצאנו לנגב אלא לחרמון, ואם לא נחזור תוך חמישה ימים – שיודיע למשטרה. הוא לא היה צריך לשמור בבטן את הסוד,  כי כבר אחרי שלושה ימים הגיעה הידיעה על תפיסתנו (כפי שיסופר בהמשך)

יצאנו לדרך בערב ואת הגבול חצינו עם חשכה. הלכנו בלילה אל הגשר הרומי שעל החצבאני, ועליו למזרח. הגענו לשיפולי החרמון והספקנו לטפס די גבוה. הגענו לראש פסגה מקומית, ולא היה לאן לטפס. כנראה שהגענו לרמתה, שהיום היא בידנו. משם לא יכולנו להמשיך בחושך. בינתיים הגיע הבוקר, וערפל סמיך אפף את הכול. התחלנו ללכת איכשהו על קו גבוה. שמענו סביבנו קולות של רועים מעיזים את הצאן.

לפתע התפזר הערפל, ולעינינו התגלה נוף מדהים. מצאנו את עצמנו מעל ואדי עסל, מצידו המערבי, שזה אומר כי היינו בשטח שכיום בידנו. הרועים גילו אותנו וניגשו אלינו. הם היו כשישה-שבעה, ללא נשק. הם שאלו מי אנחנו, וענינו, שאנו סטודנטים אנגלים מאוניברסיטת ביירות, והולכים לכפר שבעה, אותו הכרנו מהספרים. דיברנו בינינו אנגלית, ואלקנה, שידע קצת ערבית היה מתרגם. הם אמרו שגם הם הולכים לשם, ונלך ביחד. הם נצמדו אלינו ולא עזבו אותנו. המשכנו יחד לשבעה. חלקם רצו קדימה אל הכפר, והמון חוגג יצא לקראתנו. אנשים בעלי מראה אירופי היו דבר נדיר. פחדנו מלינץ', אך כשהופיע איש משטרה במכנסי רכיבה מצחיקים – נשמנו לרווחה.

נלקחנו למבנה סגור, שם פתחו את תרמילינו ומצאו את הנשק ואת הספר הכתוב בעברית… כמובן שכבר ידעו שאנחנו ישראלים. לא סבלנו מאלימות אך היינו אכולי בושה ותחושת החמצה, אפילו לשלג לא הגענו, רק ראינו אותו גבוה מעלינו. אחר כך העלו אותנו על משאית והובלנו לחצבייה. לא הייתה עוינות כלפינו. המשכנו לנסוע למארג'-עיון. בינתיים החשיך. השוטרים שליוונו הראו לנו את אורות מטולה מרחוק, ואנו מביטים ולבותינו רוטטים-רוטטים. הגענו אחרי חצות לביירות. החלטנו לדבוק בטיעון שעברנו רק כדי לטייל, ולא למטרת חבלה. ולגבי נושאים צבאיים – איננו יודעים דבר, כי אנחנו אזרחים (מה שהיה נכון).

אחרי אותו שבוע היינו שוב יחד, בכלא האזרחי. קיבלנו אוכל גרוע פעם ביום וחטפנו שלשול נוראי. אחר כך הועברנו לכלא צבאי, שם התנאים והאוכל היו טובים יותר. למיטב ידיעתי, לא היו בכלא אסירים אחרים, רק שומרים וסוהרים. עכשיו גם אפשרו לשני קציני או"ם לבקר אותנו כל שבועיים. התחלנו לקבל מכתבים מהארץ ויכולנו גם להעביר מכתבים שלנו. פעם ביום יצאנו ל"טיול" בן חצי שעה בחצר הכלא. את הטיול ניצלנו לריצה בחצר הקטנה, לשמירת הכושר. את הזמן בחדר העברנו בכתיבת מכתבים ובקריאת ספרים (מאוד כבדים ורציניים) שקיבלנו מהארץ, וספרים באנגלית שהלבנונים נתנו לנו. הם היו אדיבים ואנושיים כלפינו ואף ניהלו איתנו שיחות חולין.

בחודש האחרון לשביינו צרפו אלינו אסיר יהודי, שדיבר עברית במבטא ערבי. הוא סיפר לנו שנתפס כשחצה בטעות את הגבול. הסתייגנו ממנו, כי חשדנו שהוא שתול. הרגשנו לא חופשיים בחברתו. הוא שאל אותנו איך עברנו את הגבול, איך נתפסנו וכו'.

יום אחד, אחרי כשלושה חודשים לשבתנו בכלא, נכנס אלינו הקצין שחקר אותנו, ואמר לנו להתלוות אליו. נכנסנו לאוטו ונסענו דרומה. מאחורינו נסע אוטו של האו"ם. הבנו שמחזירים אותנו לארץ. באזור סאסא העבירו אותנו לידיים ישראליות. נפרדנו לשלום מהקצין הלבנוני, ואת פנינו קיבלו (דווקא בלי כעס) אנשי משרד החוץ. אנחנו היינו די מבויישים וחששנו מתגובה נרגזת. אחד מהאנשים אמר לנו: "אתם עושים צרות, אבל טוב שחזרתם." תגובתו הקלה עלינו.

צווינו לא לפרסם את דבר שחרורנו, וגם בעיתונות זה לא פורסם, וזאת כי הובטח ללבנונים שדבר שחרורנו יישמר בסוד. הסיבה לכך, כפי שנודע לנו – שהסורים דרשו את הסגרתנו להם. הלבנונים סרבו (למזלנו). עוד נודע לנו, שישראל החזיקה ברועים לבנוניים ועדריהם, שחצו בטעות את הגבול, כקלף מיקוח. עד אז היה מקובל שעדרים ורועים העוברים את הגבול מוחזרים מייד, אחרי חקירה שגרתית.

הורינו קיבלו את הידיעה על שחרורנו, והם קיבלו את פנינו בגונן. הם שמחו לקראתנו, וקיבלו אתנו בחיבוקים ונשיקות.

רק לאחר שלושה שבועות פורסם דבר חזרתנו. הועמדנו למשפט צבאי על פריצה למחסן הנשק בגונן ועל חציית הגבול. גזר הדין היה – 3 חודשים מאסר על תנאי לשנתיים, וקנס בסך 250 ל"י. הקלו עלינו כי היינו בסדר: לא גילינו סודות… מי  דיווח עלינו משם? מלבנון? ש"היינו בסדר"? חידה היא.

ומה קרה ליהודי שנתפס וצורף לתאנו? כמה שנים אחר כך הוזמן יענקל'ה להעיד במשפט. כשחזר סיפר, שזה היה משפטו של אחד: שמעון בן קדושים. הסתבר שזהו הבחור שהוכנס לתאנו. כנראה שנשלח על ידי הלבנונים לאסוף ידיעות בארץ, וגם אלינו הוכנס במטרה לדובב אותנו ולבדוק מי אנחנו באמת. בסופו של דבר נתפס בארץ והובא למשפט באשמת מסירת ידיעות ללבנון. אינני יודע מה עלה בגורלו.

סוף דבר: אחרי מלחמת ששת הימים שמחתי, כמו כולם, לטייל באזורים שנפלו לידינו, לפסגות החרמון הנמוכות מהשיא. אחרי מלחמת יום-כיפור ישב הצבא ממש על שיא החרמון. כשהתחילו לדבר על נסיגה לגבולות ששת הימים, הצעתי ליענקל'ה (שכבר לא היה בגונן) להגיע לשיא לבושים בבגדי מילואימניקים. הוא בא, ואלינו הצטרף ביני, חבר גונן שבזמנו כעס על שלא צירפנו אותו לטיול בחרמון (בנימוק שהוא עדיין בשירות סדיר, ולא רצינו שיסתבך). נסענו ברכב של יענקל'ה עד כמה שניתן, והמשכנו בטרמפים. הגענו למוצב-השיא בדיוק לטקס סיום. הצבא קיפל דגלים והעביר בטקס צבאי את הפיקוד לחיילי האו"ם מאוסטריה.

אמנם יש בזה מעין סגירת מעגל, ואנו חזרנו מרוצים אך עצובים.

חובה להזכיר ולא לשכוח, שמשך על אותה תקופה, ויותר ממנה, ישבו בסוריה שבויים – ארבעה חיילי צה"ל, שנשבו חמישה עם אורי אילן המנוח, שהתאבד בכלא. התנאים לשבויים בסוריה היו הרבה יותר קשים – הם נשבו לפנינו, שוחררו אחרינו.