ברגליים יחפות / אבי יעקבי, עדו יעקבי – מתוך פרק רביעי: גן עדן

למגינת לבנו, לקח על עצמו אבא, ללא שהיות, את תפקיד האחראי על הנוער ונכנס במרץ למימוש תכנית רב שנתית שתעמוד בעקרונות שהוגדרו. אבא לא בזבז זמן ופתח בסדרת מחנות וטיולים שנעו על הסקאלה שבין טרוף חסר אחריות (גם במונחים של אז), לסדרות שבי מאולתרות. הראשון והבלתי נשכח, היה טיול אופניים מירושלים לשארם א-שיך, בחמישה ימים ובל נשכח שמדובר באופני קיבוץ, מפלדה רוסית משובחת, מהלך אחד, כנפיים חלודות, סבל, דינמו ועוד אקססוריז לא נחוצים שכל תפקידם, להכביד ולהקשות על הנסיעה.

בנוסף ארגן אבא רוח אף, שנשבה בפנינו בעוז במשך חמישה ימים רצופים ואף שירושלים גבוהה משארם, הצליח לסדר מסלול שיש בו יותר עליות מירידות. כמו כן, הגה מחנה בשם "מחנה אדם קדמון" – חמישה ימים של שרידות בשטח הבטיחה שבצפון הכנרת, ללא מזון, שקי שינה או מבוגר אחראי. ואם לא די באלו כדי לחשל אותנו, יצאנו למסעות ניווט שהתקיימו בדרך כלל בטמפרטורה ממוצעת של 43 מעלות צלזיוס, או שעלינו למצדה במה שנקרא בפיו "שביל המים", שביל תלוי על פני תהום בו לא צעד איש במשך אלפיים שנה… ואכן, לא שביל ולא מים היו שם. גם יתר האתגרים שהגה, רמזו על כך שאבא לא שמע היטב את ההנחיות והבין בטעות, שעליו "לחסל את הנוער" ולא "לחשל את הנוער"

את העלייה מראש פינה לצפת, עשינו במהלך הבוקר הקריר (35 מעלות) ואבא טיפס מאחור. אף שהתחיל להראות סימני תשישות ובהה בערגה במימיה שלנו, שכבר הייתה חצי ריקה, לא יחסנו לכך כל חשיבות. במהלך הירידה דרך מצוק עכברה לנחל עמוד, התחיל אבא להראות סימני מצוקה, אבל אנו דבקנו במשימתנו והמשכנו לחתור קדימה דרך שדות הדרדר, הברקן, החוח ושאר החרולים היבשים של סוף הקיץ. אבא לא ויתר ולא נכנע לחום ולצמא, אך כאשר החום כבר היה כבד באמת, המים במימיה אזלו ואבא הסתרך אי שם מאחור, הוא אותת לנו שהוא רק נשכב לרגע לנוח תחת איזה שיח וימשיך מאוחר יותר. כיוון שהגענו כבר לשלב ההישרדות האישית, בואכה אפאטיות, עסקנו בעצמנו ולא נתנו דעתנו על כך שאבא התייבש וכנראה, עקשנותו שלו מנעה ממנו להבין את המצב לאשורו. מעבר לאופק נראה המוביל הארצי ואנחנו, הימרנו על כך שמדובר במים אמיתיים ולא בפטה מורגנה, רצנו אליו כמהופנטים, בלשון חרבה ומצומקת מיובש, חצינו את הגדר הגבוהה כאילו לא הייתה שם כלל, נשכבנו במים ועל אף שהיו סמיכים, ירוקים וחמים עד כדי כך שאפילו הדגים מאסו בהם, שתינו ככל שמשאבותיו של המוביל הצליחו להעלות מהכנרת.
לאחר שהתאוששנו, נזכרנו שאבא שרוע אי שם תחת שיח כל שהוא, בעל צל מפוקפק. מסתבר שהעזרה הגיעה ממקור לא צפוי – דבורה שעקצה אותו החזירה את אבא לחיים, הוא קם והמשיך להתקדם.
הגרסאות לגבי המשך המסע סותרות ולא ברור כיצד, אך לקראת חשיכה, פגשנו את רכב החילוץ בכפר חיתים, חבוט ועקום מעט, לאחר שזומא, החמיצה סיבוב קטן בירידה לכפר חיטים והתהפכה איתו שלושה סיבובים שלמים, אך בגונן של שנות השבעים, רכב במצב שכזה, לאחר שהוצב מחדש על ארבעת גלגליו, נחשב כשיר לכל משימה. למרבה ההפתעה (ולא מעט בעזרת אלוהים של אבא, שכרגיל, גמל על צדיקותו ועבד עבורו שעות נוספות), הגיעו כולם ליעדם, היום סוכם כעוד יום מוצלח, המאשר שניתן להעלות מעט את הרף ולהמשיך למחרת בנווטים בואכה יבנאל, רמת יששכר וחוף הכנרת. מיותר לציין שהפקת לקחים לא הייתה מקובלת באותם ימים ובטח לא על ידי אבא ולכן, האירועים העוקבים, לא נראו שונים באופן מהותי, לא היו מאורגנים יותר ולא התאפיינו ברמת בטיחות גבוהה מזו. חברו להן יחדיו, יד הגורל, יד המזל ויד השכינה ששרדנו לספר את הקורות אותנו.

מספר חודשים קודם לכן, עת קיבל אבא את האחריות על חברת הילדים וחינוך דור העתיד, התכנסו מספר הורים מודאגים שצפו את הנולד והבינו היטב את הסיכון שבהפקרת ילדיהם בידי ילד מגודל חסר גבולות, שאינו ער למגבלותיו. החלטתם הייתה לזמן את אבא לשיחת הבהרה. הם הבהירו לו כי קודמו בתפקיד, דודיק – קצין בכיר, גיבור גבעת התחמושת, אחראי, שקול ומחושב, הצליח להביא את הילדים בני ה – 11, אל קצה גבול היכולת האנושית ומעט מעבר לו, במסעות שבוצעו בשפך הירדן והתאימו לסרגל מאמצים של השייטת או סיירת מטכ"ל. הם הבהירו לאבא באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי מהיום, כל מסע או פעילות מחוייבים בסיור מקדים, הכנה מדוקדקת ואפילו דרשו סימולציה, ניתוח מקרים ותגובות, דרכי חילוץ ודרכי פעולה חלופיות לכל שיבוש אפשרי.

לאחר יומיים בתפקיד, בעוד השיחה עם ההורים המודאגים טרייה בזיכרונו, תכנן אבא טיול לבני הנוער, אשר גולת הכותרת שבו – שחייה חוויתית בירדן ההררי. מבחינתו של אבא, היה מדובר במסלול שכשוך במי אפסיים דלים ושקטים שהסיכון היחיד הצפון בהם, הוא החלקה על הגדה הבוצית של הנחל. עם זאת מסיבה לא ברורה ואף שחש שהוא משחית את זמנו לריק, החליט להיענות לבקשתם המיותרת של ההורים ולכן ארגן לצוות מדריכי הנוער – הוא, זומא ורוחל'ה סיור מקדים במסלול המתוכנן. כמו כן, החליט לזמן נציג מבין ההורים שיווכח וידווח על דרישתם המיותרת והמוגזמת לסיור מקדים. למשימה בחר חבר והורה אחראי – יובל.

המשלחת יצאה לדרכה מגשר בנות יעקב, בבוקר אביב ויפה להרפתקה, תקופה בה גועש הירדן שהוא מנקז את מי השלגים הנמסים השועטים מן החרמון והרי הלבנון בדרכם אל הכנרת. אבא החליט שהוא ושתי הבנות יהנו משייט על גבי אבובים ואילו יובל, כיוון שהיה ירושלמי ולא ידע לשחות, יסע במקביל אליהם לאורך הגדה, יתצפת, יתרשם ואם במקרה ידרש, ישמש כחוליית חילוץ והצלה.
מאות המטרים הראשונים עברו על הצוות בנעימים, אך הירדן ההררי, באופן מפתיע, כשמו כן הוא, הופך לסוער ככל שהוא מתרחק מן הגשר, בדרכו התלולה לכנרת. האבובים החלו להאיץ ועל הגדה, העביר יובל למהלך גבוה, לחץ על הגז וניסה להדביקם כשהוא מקפיץ את הפז'ו טנדר על מהמורות הבזלת. לא עברו דקות ספורות והצוות מצא עצמו נסחף לעבר מפל שוצף. למרבה המזל, במרכזו של המפל, ניצב סלע קטן, אליו הצליח אבא לנווט את האבוב שלו. הוא פנה לאחור והצליח לתפוס את רוחל'ה ולהעלותה על הסלע בדיוק בזמן, על מנת לצפות בזומא שועטת אל המפל ונבלעת בקצף המערבולות שלרגליו. זומא נעלמה ואבא החל לעלות בראשו את כל מגוון התירוצים בהם יסביר למושיק בעלה ולקיבוץ כולו, מדוע הקריב מטפלת מסורה כבר בשבוע הראשון בתפקידו וכמה מטפלות בכוונתו עוד להקריב עד סוף התפקיד.

לאחר שניות מורטות עצבים, התגלה האבוב של זומא אי שם במורד הירדן, דוהר ומרקד על גבי הגלים, גלמור ובודד בדרכו אל הכנרת. מספר שניות לאחר מכן, צצה גם זומא על פני המים, כאשר היא צפה על בטנה כמחוסרת הכרה, במרחק ניכר במורד הזרם ובכוון מצוק בזלת מעברו השני של הנחל. במצב זה אפילו אבא נלחץ מעט, חייה של זומא כברו לפניו בחטף ולכן, תר בעיניו אחר יובל, המובגר המושיע, והבין שהפעם הוא לבד בצרה זו. לאחר שניות שנדמו בעיניו כנצח, התחילה זומא לגלות סימני חיים ונתקעה על סלע בחוף שמנגד, למרגלות המצוק – מקרה חרום אמיתי, אך במציאות שנוצרה, נראה לאבא כדבר המשמח ביותר שקרה לו מאז שסיים סוף סוף את השליחות בארצות הברית וחזר לעבוד בתחתונים, יחף ועם כובע טמבל כחול, במטע.

יובל, שחלף את החבורה באזור המפל ואיבד איתם קשר עין, ישב על הגדה במורד הנחל, והמתין כל אותה העת בסבלנות. הוא החל לגלות סימני דאגה, לאחר שחישב ומצא שמהירות הזרם והשקול הווקטורי, צריכים היו להביא את החבורה העליזה לנקודה בה המתין כבר לפני כמה דקות. על כן, החל ללכת במעלה הנחל עד ששמע זעקות לעזרה. כאשר הבין את גודל הצרה, מיהר ונסע לגדות, הביא חבל חזק ועבה, קשר עצמו לחבל וזינק למים. מייד עם כניסתו למים החל לשקוע ואז נזכר, שלא רק שאינו יודע לשחות, גם אין לו, ומעולם לא היתה לו, שום תכנית מעשית לביצוע. בעור שיניו, יצא מן המים רטוב ומבולבל.
אבא שהבין שאם לא יפעל מהר, יצטרך לחלץ שלושה אנשים ולא רק שניים, זינק לכוון המפל, נסחף בזרם לכוונה של זומא, במהלך הרואי חילץ אותה מן הסלע עליו ישבה, שחה חזרה אל החוף במורד הנחל, עלה לאורך הגדה, זינק בשנית לכוון המפל, כאשר החבל בין שיניו, קשר את רוחל'ה לחבל, צעק ליובל למשוך מן הגדה שממול ועל מנת להבטיח את פעולת החילוץ גם הדף אותה בכח אל המים ולכוון הגדה. לאחר שרוחל'ה נמשתה מהמים, חולץ גם אבא בדרך דומה. עכשיו, היו כל הארבעה על חוף מבטחים, התנערו, התייבשו, והסדירו את נשימתם, ומכיוון שכבר הכירו היטב את המסלול המתוכנן, חזרו לקיבוץ על מנת לקחת אליו את הילדים, באחריות ובביטחון, בדיוק כפי שהבטיחו להורים יומיים קודם לכן.

כאמור, הגה אבא רעיון מקורי נוסף וקרא לו "מחנה האדם הקדמון". הרעיון הבסיסי היה להשאיר ילדים בגיל שלוש עשרה למשך שבוע, במקום נידח ולבחון כיצד, ובעיקר האם, הם שורדים ללא מזון, מים, שקי שינה, ציוד רפואי, או כל מצרך נחוץ אחר. אבא אדם מעשי ולכן, הגה וביצע. באחד הימים, בעיצומו של הקיץ, הועמסנו על הלילנד אשר פרק אותנו אחר כבוד במרכזו של המשולש הפראי שבין הזאכי, הכנרת ונחל דליות, כאשר רק בגדינו הקצרים לגופינו. כיוון שלאבא נותרו בכל זאת, שרידי אחריות, או סביר יותר להניח כי חשש מתגובת ההורים, הוא נקט בשני אמצעי זהירות. האחד, השאיר מבוגר אחראי שישגיח מרחוק על המתרחש ואסר עליו להתערב בנעשה עד אשר המצב יהיה נואש והשני, הוא הותיר בידינו שקית אורז לא מבושל, אותה ניתן היה לפתוח בעת חרום בלבד. המבוגר האחראי היה לא אחר מאשר יובל, אשר מייד עם הגיענו, נרתם למשימת חיפוש המזון, ניגש לשיח פטל יבש, תלש זלזל קוצני, קילף ממנו קוץ גדול ומעוקל, חיבר לחבל כיבוש גס ויצא לדוג דגים בזאכי. הוא שב משם לאחר שבוע, מורעב ככלב עזוב אך עליז וטוב לבב כמו… יובל.
אנחנו לעומתו, נקטנו בגישת "המלקטים". כיוון שהיינו כעשרה ילדים, קבענו את המחנה על גדת אחד הפלגים המתוקים שמצאנו, חילקנו את השטח לגזרות ויצאנו לחפש לעצמנו מזון בסבך הקוצני ומחורץ היובלים. לשמחתנו, כבר ביום הראשון מצאנו תאנים בשלות, פירות שחורים ומתוקים של פטל, ענבי בר מרים וקמחיים אך בהחלט אכילים, רימונים שאת מתיקותם גילו התולעים הרבה לפנינו, שאריות משמשים שנותרו לאחר שנוקרו על ידי הציפורים, סברס לרוב ואפילו מקשת אבטיחים שתוכם עדיין לבנבן. את הלילה העברנו על גבי מצע עלים, רועדים, מתגרדים, רעבים, נוקשי אברים וצוואר. ביום השני, הרחבנו את חיפושינו למחוזות חדשים. אחת הקבוצות מצאה שדה חיטה צהוב והביאה שיבולים אותן הפרדנו בשקדנות, עד שלאחר שעות אחדות היה בידינו כמעט חופן גרגירי חיטה, אותם דפקנו בין שתי אבני בזלת עד שנעשו לקמח עכור. את הקמח ערבבנו במים וקיבלנו בצק דביק, אפור וחסר ערך מכיוון שממילא לא הייתה לנו דרך לאפות אותו. היות שבאחד משיטוטנו באזור, ראינו נחל צלול בו שחו דגים החלטנו להטיל את למימיו חתיכות מהבצק ולנסות לתפוס, בידיים חשופות, את הדגים שיגיעו לנגוס בו. לקחנו את הגוש ויצאנו לדרך. כאשר הגענו לנחל שמחנו לראות כי במימיו עדיין שחו בשלווה עשרות דגים. מיהרנו להוציא את הבצק ששימש כפיתיון, אך לאחר שלא נמצאה העיסה העכורה, הסתבר שעפר הג'ינג'י אכל אותה בסתר במהלך הצעידה. לבסוף, הצלחנו לצוד מספר דגים ללא הבצק, אך לא היה לנו כל מושג מה לעשות בהם.
למחרת, הגדיל לעשות עופר הג'ינג'י, שחזר מן הסיור היומי שלו שמח וטוב לב, שחולצתו מלאה בתפוזים. כיוון שהיינו מודעים היטב למגבלות שהוטלו עלינו ובהן גם האיסור החמור ללקט מזון ממטעים או פרדסים חקלאיים וכיוון שמדובר באוגוסט גם ולוהט, אפילו לנו, תאבי השרידות, נראה הדבר מוזר במקצת וחשדנו התעורר. לשאלתנו, נשבע עפר בראשו הג'ינג'י, כי מצא עץ תפוזים בודד בלב הסבך וכי קטף את הפרי החורפי לחולצתו היישר מן העץ. אנו השתכנענו ללא קושי וזללנו מן התפוזים. רק לאחר מעשה, כאשר נבדקו הקליפות העסיסיות שנותרו על הקרקע, הסתבר כי על כל אחד מן התפוזים שזה עתה נקטפו מן העץ, טבועות היו, באופן פלאי, האותיות "JAFFA"
על כל פנים, לאחר מספר ימים ומנה גדושה של עזרה משמים, לאחר שהוכחנו כושר הישרדות שסיפק את רצונו של אבא, נאספנו חזרה על ידי הלילנד. בשלב זה הסתבר ששקית האורז היבש נעלמה, אך עפר הג'ינג'י, שבידיו הופקדה, הכחיש כל קשר להעלמותה. עד היום לא ברור מה עלה בגורלה, אך לא מן הנמנע, שבאחד הלילות, זלל עפר את האורז, הישר מתוך השקית ובכדי להעלים ראיות, אכל לאחר מכן גם את הניילון עצמו.