תכופות התנכלו הסורים לרועה בודד הניצב מולם. בחורף 1959 ירו מקרוב ביעקב ניר הרועה, איש להבות הבשן, שנהג בעבר לשוחח איתם מעבר לגבול.
חודש קודם, ב – 3.12.1958 הרגו הסורים את אסף פילר, בן משמר השרון, שהיה במרעה עם עדר הבקר.
במדריכים השימושיים אפשר לקרוא, ליד השם “גונן” את הפרטים האלה : קיבוץ, איחור הקבוצות והקיבוצים, בגליל העליון המזרחי. נוסד 1951, על ידי גרעין הצופים ט’. השם : סמלי. ואמנם לאורך הגבול עם סוריה, עומד משק גונן כשם דבר לתקריות הגבול. המתיישבים הצעירים, יוצאי היחידות הקרביות של צה”ל, ידעו מה בדיוק יהיה תפקידם : לגונן על עמק החולה. התיאור המתפרסם הוא של אסף פילר שהחליט להתגייס תחילה לשנת שירות במשקים הצעירים ויצא לגונן עם אשתו. למרות סוג בריאותו הנמוך התנדב לצנחנים והשתתף בפעולות רבות. הוא נמנה עם אנשי טור הצנחנים שפרצו אל חבריהם במעבר מיתלה בעת מבצע סיני.
את הסיפור מספר חבר גונן אשר שטף המאורעות הטיל עליו חלק פעיל בתקרית הגבול האחרונה.

השעה הייתה חמש ושלושים בבוקר. עדר הפיטום של משק גונן, המונה כ 150 ראשי בקר, יצא כמנהגו בוקר בוקר למרעה. מלפניו ומאחוריו נעו רועי העדר: אסף,מרמור ומספר חברי גרעין נוטרה, העובדים בגונן.
הבוקר היה שקט, למרות העובדה שמשק גונן נמצא קרוב יותר לגבול מכל משק אחר בגזרה הצפונית, סבל המשק יחסית פחות משכניו, וזאת תודות לעובדה כי מבני הקיבוץ ממוקמים בשטח מת לגבי המוצבים הסורים.
הצרה היא רק כי שטחי המרעה הטובים ביותר של המשק, מצויים למעלה על ההר, השטחים מחולקים לחלקות שבהן רועים העדרים לסירוגין. מאחר שהשטח הבטוח יותר, נמצא צפונית למשק, בו רעה הבקר במשך תקופה ארוכה, דל כבר המרעה, יצאו ביום ד’ האחרון אסף, מרמור והנוטראים לעבר האזור הדרומי, העשירים במרעה.
הסורים היו מתגרים לעיתים קרובות ברועים שהתקרבו עד למרחק חמישים מטרים מן הגבול. הם היו מתחילים בדרך כלל בקללות ולעיתים, כאשר היה הוויכוח מתחמם, היו נשלחים מספר כדורים מן הגבול הסורי. כל שטח המרעה של המשק נמצא במקומות החשופים לעיני היושבים במוצבים הסורים. השטחים המתים, למעלה על ההר, מעטים מאוד ובשעת הצורך קשה מאוד למצוא שם מחסה.

ובכן, כזו היתה התמונה באותו יום רביעי. הכל התנהל במישרין, החברים עסקו איש בענפו – עד 12. ואז נפתחה הרעה.
עמדתי אותה שעה לגשת לחדר האוכל, לארוחת הצהריים. בדרך פגשתי כמה חברה שחזרו מן השדה, והלכנו יחד. מצב הרוח של כולם היה מרומם למדי. הגשם שחיכינו לו כל כך הרבה, ירד סוף סוף. ניקינו את הבוץ שדבק בנעליים ונכנסו לחדר האוכל. השעה הייתה 12:00. צהרי יום ד’.
לפתע התפרצו לחדר האוכל כמה חברה והודיעו שלפני כמה דקות מסרו מנוטרה כי הסורים ירו על העדר שלנו ועל הרועים. קמנו כולנו. האוכל נשכח על השולחנות. בלי להרבות בדיבורים רצנו והצטיידנו בנשק. במהירות הבזק התארגנה קבוצה שיצאה מיד למקום המשוער, בו היה צריך העדר לרעות באותו יום.
עמוס, שהיה אותו לילה בשמירה, מילא את מקומו של המא”ז שלא נמצא במקום. מיד שהודיעו לו על היריות, קפץ על הטנדר, שעמד להוביל את ארוחת הצהריים לרועים, ויצא בדהרה לכיוון שטח המרעה. כשעבר הטנדר, אותו נהג צדוק, ליד עין גונן, המעיין הזורם במרחק קילומטר דרומית למשק, נורו עליו צרורות מקלע אחדים. הטנדר לא עצר, המשיך לטוס לשטח המרעה.
אני יצאתי עם דודיק ברגל לאותו מקום. לשבחו של דודיק יש לומר, שלעיתים רחוקות פוגשים באדם המסוגל להשרות הרגשה של בטחון, כפי שהיה מסוגל לכך. כשהגענו למקום מצאנו את העדר על הכביש המוביל לגונן, לידו היו רק החברה מנוטרה העובדים אצלנו במרעה. חלק מהרועים היה חסר. את מרמור מצאנו מיד. שאלנו אותו היכן אסף ומה קרה. הוא סיפר בהתרגשות, שראה את אסף בפעם האחרונה כשהוא נכנס לוודאי. הם ישבו ואכלו את הסנדוויצים של ארוחת הבוקר ופתאום הבחינו שהפרות פונות ועולות למעלה, לעבר הגבול. מרמור אמר שהוא עולה צפונה, להחזיר את העדר, ואסף ענה לו שהוא נכנס לוואדי.
זהו הייתה הפעם האחרונה שאסף נראה בחיים. מרמור הפנה את העדר בחזרה ורץ למעלה שוב. הוא קרא לאסף, לפתע נפתחה עליו אש. הוא נשכב והמשיך לקרוא לאסף. בסוף הוואדי יש גל אבנים, מאחוריו נתגלה פתאום, מול עיניו הנדהמות של מרמור, ערבי מזויין, מרמור פתח עליו באש והערבי נשכב מיד ותפס מחסה, כשראה מרמור שלקום ולהתקדם לא יוכל, הוא התחיל לזחול אחרונית ולסגת. באותו זמן מצא אותו עמוס.
מרמור ביקש מעמוס שיחפה עליו והוא עצמו עלה בחזרה אל ההר לחפש את אסף. כשקרא בשמו של אסף ענה לו מישהו בעברית “מה יש”. מרמור חשב כי זה אסף, וביקש ממנו בצעקות, שאם הוא פצוע שיירה באוויר, כדי שאפשר יהיה לאתר את המקום שבו הוא שוכב. יותר לא קיבל מרמור כל תשובה. מרמור טוען שהיה זה הערבי שענה לו, ואמנם מייד לאחר מכן ראה ערבי עולה מהוואדי.
הגענו למקום השעה הייתה 13:15.
לאחר שבדקנו במהירות את השטח, החלטנו שראשית חייבים למהר ולמצוא את אסף. חששנו שהוא מוטל פצוע וזקוק לעזרה. האדמה היתה רכה ולחה, ועד מהרה גילינו בה עקבות אדם שנראו ברורות וטריות. זה היה בערך כמאתיים וחמישים מטר בתוך שטח ישראל.
התקדמנו לפי העקבות עד שהגענו למדרגה גבוהה בוואדי, למרגלותיה מצאנו את חברנו אסף (24) כשהוא מוטל ללא רוח. דודיק, שבא לגונן מכינרת יחד עם אשתו לפני כמה חודשים, ואשר השתתף כצנחן בפעולות תגמול רבות ואף במבצע סיני, התכופף, משש את הדופק של אסף וקבע כי אינו פועל. החברה שעמדו מסביב שכחו לגמרי את האש הסורית שכוונה אליהם. הזעזוע היה גדול מדי. בחורים שלא הייתי מאמין שהם יודעים מה פרושו של בכי, התייפחו כילדים.
דודיק היה הראשון שהתאושש. הוא התכופף נטל את גופתו של אסף, שכדור פגע בראשו ומספר כדורים בגופו, ושם אותה על שכמו. השארנו חוליה אחת בהבטחה, והתחלנו לסגת בכיוון הדרך בעמק, המובילה לגונן. לאחר שהתרחקנו כמאה מטר מן המקום, שבו מצאנו את אסף, עלה עמוס למעלה כדי לקרוא בחזרה את החברה שהיו למעלה בהבטחה.

ברגע שהחוליה הראשונה קמה מן המקום בו שכבה, כדי לנוע לאחור, נפתחה עליה אש סורית לכל אורך הגבול. תחילה באו היריות רק מרובים ומקלעים, אך עד מהרה הצטרך אליהם גם מקלע בינוני. ברגע שפתח המקלע הבינוני באש, שכיסתה את כל השטח, הפך המקום לתופת. התחלנו נסוגים לעמק העמק חוליות חוליות, כשחוליה אחת מחפה על חברתה הנסוגה, ולהיפך. השטח הגלוי הקשה מאוד על התנועה. חברי גונן מכירים לפחות את פני השטח. לאחרים היתה הדרך קשה יותר. בשעה שתיים חזרנו למשק. ואז ראינו כי העדר, אותו השארנו ללא השגחה בשטח, פנה שוב בכיוון הגבול. חזרנו ועלינו שוב אל ההר. היריות לא פסגו אף לרגע. התפרסנו מסביב לעדר, כדי שלא לתת לו להתפזר. כאשר ראו אותנו הסורים חוזרים, הגבירו את האש. נשכבנו במקום ותפסנו מחסות ככל שאפשר בשטח החשוף הזה.
14:30 : היריות לא פסקו במשך כל שעות אחר הצהריים. שכבנו צמודים לקרקע הסלעית הלחה, מבלי יכולת לנוע או להרים ראש. כאשר ניסה מישהו מאיתנו להתרומם מעט, כדי לבדוק אם עדיין זוכרים הסורים כי אנו נמצאים במקום, מיד כוסה השטח שמסביבו בעפר ובחלקי סלעים שניתזו מן היריות לעברו.
בערך בשעה 4 הצטרף קול חדש לרעמי היריות. שמענו היטב את השריקות של הפגזים וראינו את ההתפוצצויות במשקי הסביבה. הפגזים נחתו בעשרות על להבות הבשן, חולתא ושמיר. יכולנו לראות היטב את הפגיעות, ואת העשן מיתמר, כאשר היה הפגז נוחת. בשמיר נראו צריפים בוערים. הענין קיבל צורה מדאיגה יותר ויותר. שכבנו שם מבלי לזוז במשך שלוש שעות, והשגחנו רק שהעדר לא יעלה מזרחה. כדי למנוע מהפרות להתפזר, היינו משליכים עליהם מדי פעם אבנים.
השמש החלה שוקעת ואינני זוכר מתי שמחתי כל כך למראה השקיעה והחשיכה המשתלטת, כמו באותה השעה. ידענו כי החושך מקנה לנו יתרון גדול, איננו נראים לעיני הצלפים הסורים.
התרוממנו בזהירות, כשחלק אחד מחפה על היתר, והתחלנו להתקדם בכיוון למשק. העדר מכיר כבר את הדרך ואנחנו רק זירזנו אותו. ההפגזה שככה מעט, אולם היריות נמשכו עדיין בעוצמה רבה.
17:30 הגענו למשק עם העדר. הכנסנו אותו למכלאות. על החובשת, יעל, הוטל התפקיד הקשה ביותר באותו היום. היה עליה לגשת לבונקר, למצוא שם את תקוה פילר ולהודיע לה כי בעלה, שיצא בבוקר למרעה איננו עוד.

אסף פילר / מאת ישראל פרידמן

מתוך “העולם הזה” 10.12.1958