על המדרון המשופע, הבזלתי והקשה הזה, בחרו חברי תנועת הצופים להקים את גונן. המקום סומן במפות כ"חורבות גורבה", על שם כפר ערבי שהיה בסביבה ואשר תושביו המעטים, נטשו את המקום כעשרים שנים קודם לכן, בשל מצוקות הפרנסה והמלריה.

נכון שתקריות ירי משני צידי הגבול היו עניין שבשגרה, נכון שיעקב מיגובסקי, חברו של אבא, שעלה מארגנטינה בשנת 53 והתגייס לנחל, נחטף בשנת 55 על ידי חיילים סורים למוצב דרבשייה ושם נרצח. נכון שאסף פילר נורה ונהרג מאש של צלף סורי, רק שלושה חודשים לאחר שהגיע לגונן, בעת שרעה את העדר מעל נוטרה. נכון ששולי נפצע בראשו מכדור של צלף סורי שארב לו במרעה וכך גם יובל מכדור שפילח את חזהו ויצא מגבו. נכון גם, שחברי הקיבוץ ניהלו רומן לוהט עם החיילים והפלאחים הסורים שמעבר לגבול, למשל עת חצו אלו את הגדר, גנבו את העדר וגררו פעולת תגמול מצד חברי הקיבוץ. אך נכון לא פחות מכל אלה, שלאורך שנות החמישים הצליחו חברי הקיבוץ להאמין, תוך התעלמות מוחלטת מהעובדות, כי גונן היא המקום הבטוח ביותר בארץ, מן הטעם שהיא ממוקמת בשטח מת ביחס למרבית מוצבי האויב ולכן כמעט מוגנת מפגיעת המרגמות הסוריות.

גרעין "מענית" הורכב מחברי צופים, בוגרי הריאלי של עיר הכרמל הצעירה של שנות החמישים, חניכיו של המצביא האגדי, אבי תנועת הצופים – "כרוך" ומבוגרי בית הספר החקלאי "עיינות". הם התיישבו בגונן, היאחזות הנח"ל שבספר, על גבולה הצפוני של מדינת ישראל, ולאחר שנפרדו מכמה חברים שנחישותם לא עמדה להם, השתקעו בה ונקשרו בנימי נפשם ומלא מרצם לטיפוחו ולעיצובו של הקיבוץ הצעיר.

בימים אלו בהם גישש הקיבוץ את צעדיו הראשונים וגיבש את אופיו, עוצבה דמותו על ידי חבורת נערים פוחזים, ססגוניים וצבעוניים, שהילכו בשבילי העפר והבוץ של ראשית ימיו.

רוחם של אלו, נמהלה בדמו של אבא ועיצבה את אישיותו הבוגרת כפי שהיא מוכרת לנו כיום, על מידת האחריות המאפיינת אותה, על רמת הבטיחות ועל הבגרות שהתגבשו והבשילו בתבנית דמותו באותה תקופה. חברות אמיצה, קשר אבא עם שותפו בצריף תשע חדר ארבע, אחד מן הבוגרים והאחראים שידע הקיבוץ, ירושלמי חביב בעל תושייה יוצאת דופן, יכולת אלתור מרשימה ובעל בגרות ואחריות של מתנדב בריטי שיכור – יובל.

אבא ויובל היו דייגים. הביצה יותר משסיפקה דגים, הייתה מקור נאמן לאין ספור סיפורים, אגדות, אמונות טפלות ומריבות על שטחי דייג. בתחום האמונות הטפלות, השזורות ללא התר בנימי נפשם של יורדי הביצה ובמיוחד הדייגים שבהם, נזכיר רק אחת הקשורה באיסור החמור לשרוק. יובל היה היחיד שמעולם לא הצליח לשלוט בלשונו ומתוך תום ושכחה, או אולי משום שהיה מוזיקאי מחונן, היה פוצח בשריקה מסתלסלת, בעקבותיה הייתה פורצת מייד שרקייה מסחררת ומקפיאת עורקים. הדבר היה עולה ליובל בחבטות נמרצות והשלכה לביצה הקפואה, דבר שלא מנע ממנו לשוב ולשרוק בהנאה גם ביום השמש הנעים הבא ולהבית על כולם מכת שרקייה נוספת.

השרקייה הייתה אויבתם המושבעת של הדייגים. היא הייתה מתעוררת מעת לעת, בפרט לאור שריקותיו או זמרתו של דייג לא זהיר וסוחפת את הסירות לצידו המערבי של העמק ללא יכולת לשוב למעגן שבמזרח הביצה. כאשר היו יושבים רטובים, מכורבלים וקפואים על הגדה המערבית וממתינים לשוך הסערה, היה זה תמיד יובל, שהרים את ראשו והעיר כי "זהו, פסקה הרוח". מן המפורסמות היא, כי רק שרקייה השומעת דייג אופטימי, אוזרת מייד כח ומתפרצת בשנית. עשרות סנוקרות ספג יובל בעקבות בעקבות הערותיו שנפלו היישר על אזני השרקייה.

כיוון שדיגי גונן היו חדשים בביצה, הקצו להם הדייגים הוותיקים של חולתה ויסוד המעלה, את שטחי הדייג הנחותים, במים הרדודים שבשולי הביצה. לאחר שלמדו את רזי הדייג מן הדייגים הוותיקים, החלו הדייגים מגונן לדוג בכוחות עצמם. הדייג התקיים בעיקר בלילות ועם שחר, היו עולים הדייגים לקיבוץ וזוחלים למיטותיהם. היו לילות בהם הסתכם השלל במושט בודד וכמה שפמנונים באושים. בלילות שכאלו, היו הדייגים מתגנבים בחסות החשכה, בחתירת משוטים חרישית, אל לב האגם – אל שטחי הדייג של הדייגים הוותיקים מחולתה ויסוד המעלה וזורקים מספר רשתות על מנת לשפר את מזלם. לילה אחד, נתפסו בקלקלתם בידי ארבעת האחים לבית גדולטר מיסוד המעלה, שהיו ידועים במידותיהם ובכתפיהם הרחבות כחבילות חציר. האחים גדולטר, לא שאלו שאלות מיותרות, הם הפכו את הסירה על דייגיה ותכולתה (כולל פנס לוקס יקר ערך) ושטו לדרכם. לילה אחר, נתפסו הדייגים בידי דייגי חולתה, אשר גרשו אותם תוך איומים ואף החרימו את רשתות הדייג היקרות. על כן, כבר לא יכלו הדייגים הצעירים להבליג ובלילה הבא, יצאו למסע נקמה.
כיוון שלמדו את רזי המקצוע מאנשי חולתה, ידעו דייגי גונן היכן מחביאים דייגי חולתה את המפתח למחסן הציוד (מעל המשקוף). הם הגיעו בסירתם, העמיסו את הרשתות שנגזלו ואף ניקבו חור בדופן סירת הדייג של חולתה, אשר יצא לדייג בהמשך אותו הלילה, ומייד החלה לשקוע. אלא שיובל, כבחור מסודר, דאג לסמן את כלי העבודה שלו על ידי רישום שמו בעזרת רתכת, על גבי ידיות הכלים, וכך, לאחר שהגישו תלונה במשטרת קריית שמונה, התקשרו דייגי חולתה לקיבוץ גונן ומסרו בדאגה לדייגים הצעירים שמסתובב איזה משוגע בביצה ועושה חורים בסירות הדייגים. ואגב, ביקשו למסור ליובל, כי הגרזן ששכח ליד סירתם המנקובת ממתין אצלם והוא מוזמן לבא לקחתו…
אבא הושפע מאוד מדוגמאות אלו ורבות אחרות, שסיפק לו ידידו הנערץ. ניתן לראות כי במקרים רבים שיסופרו בהמשך, שימש לו יובל כאות ומופת – דמות לחיקוי.

ענף הדייג, בו עבדו השניים, היה הענף המרכזי של הקיבוץ והוא זה שסיפק את עיקר הפרנסה. הדייגים היו עולים מן הביצה עם ארגזי דגים, מכסים אותם שברי קרח ומוכרים אותם בטבריה. בכסף שהרוויחו, קנה הקיבוץ את מזונו במשביר. מן הטעם הזה, היה היקף הדייג היומי נושא בעל עניין רב בין החברים. כאשר צלחה מלאכתם של הדייגים, היה מצב הרוח מרומם, אך כשאר העלו הדייגים חרס בידם, מצב הרוח שפל בהתאם.
בוקר אומלל אחד, הטילו הדייגים את מכמורתם, פעם אחר פעם, אך הרשתות היו עולות ריקות ורק צב או שפמנון עלוב היו מפרפרים בהן. לאחר שעות של תסכול, העלה יובל לסירתו קרפיון עצום. יובל ישב בסירה ואימץ אל ליבו, בגאוות ניצחון, את השלל יקר הערך, עת מן הסירה השניה, התגרה בו אבא וטען שאין בליבו האומץ להשליך את הדג בחזרה לביצה. יובל טען שלא מדובר כאן על אומץ אלא על אופי ואין לו כל בעיה לעשות זאת, אלא שאינו מוצא בכך טעם. אבא חזר וטען שאין לו אופי, כיוון שאם היה לו, היה משליך את הדג בחזרה לביצה, ויובל טען שדווקא יש לו אופי, כיוון שאינו נכנע ללחצים. לאחר דו שיח ארוך, נשבר לבסוף יובל, הוכיח כי בכל זאת יש לו אופי והשליך את הדג לאגם. על כך הגיבו מייד שאר הדייגים בהקנטה, כי אם היה לו אופי לא ניתן היה להשפיע עליו בכזאת קלות. יובל לא התרגש והפגין זאת האדישות ובהתעלמות תוך שהוא שורק לעצמו את "הוא לא ידע את שמה"… לא עבר זמן רב ושרקייה נוראית החלה להקציף את המים. את המשך הלילה והיום שלמחרת בילו הדייגים על סירותיהם הריקות ובטן מקרקרת, בגדה המערבית של הביצה.

ברגליים יחפות /  אבי יעקבי ועדו יעקבי

מתוך פרק שלישי: מול המוצב