יום 1 באוגוסט 1978 היה יום קיץ חם מהרגיל. גדי פראנק, כיום בן 33 ויעקב ארזי, בן 34, חברי קיבוץ גונן בגליל העליון, התהלכו בחצר בצהרי היום יגעים מן השרב הכבד.

לפתע הגיעה אליהם במרוצה אחות הקיבוץ חוה, כולה מבוהלת: “יש פצוע בשדה המוקשים. צריך לחלץ אותו. בואו מיד”.

שני הגברים נדרכו. אזעקות כאלה היו זכורות להם מימי שירותם הצבאי כחובשים קרביים בצנחנים. יחד עם האחות חוה ונער שהגיע לקיבוץ להזעיק עזרה דהרו באמבולנס של גונן לאיזור נחל דבורה, מהלך 7 ק”מ מהקיבוץ, כדי לחלץ את הפצוע משדה המוקשים בלא סיועם של חבלנים מקצועיים. הפרשה החלה בטיול קטנועים שערכו 3 נערים בני 16 מנתניה בגליל ובגולן. בדרך, בחצותם שדות קוצים, לא הבחינו שנכנסו לתוך שדה מוקשים סורי ישן.

בהתפוצצות נפצע אייל שאיבד את כף רגלו. חברו אבו, קפא על מקומו ופחד אפילו להתנועע, פן יפעיל מוקש נוסף. השלישי, שנותר מחוץ לגדר, רץ לקיבוץ גונן להזעיק עזרה. בהגיע שני הגברים לשטח החלו במבצע החילוץ. הם ראו את הנער הפצוע, אך לא ידעו כיצד להגיע אליו בלי לעלות על שדה המוקשים. לגדי פראנק ויעקב ארזי לא היה פנאי לחשוב. היה ברור שיש לפעול במהירות, שמא יאבד הפצוע את הערתו ויגווע לעיניהם.
תוך גילוי תעוזה יוצאת מגדר הרגיל הסתכנו וחצו את הגדר הראשונה של שדות המוקשים. הם החלו לדלג על הסלעים החשופים, בהנחה שתחת הסלעים לא הטמינו הסורים מוקשים. כך עברו 50 מטר, עד הגדר השניה.

עתה העריכו מחדש את המצב. אין סלעים והמרחק בינם לבין הפצוע כ-20 מטר. במרחק זה תלויים חייו של אייל. מה עושים עכשיו ?

בעודם מהססים הבחינו במוקשים נוספים, בולטים מתוך הקרקע. הסיכון מוחשי וברור. אולם אם לא יספיקו להגיע בהקדם אל הנער לא יהיה סיכוי לחלצו חי “עזרו לי” – זעק לעברם הנער.
עוד בטרם, החליטו כיצד לנהוג הטילו אליו יעקב וגדי תחבושות ומימיה, כדי שיחבוש את רגלו הקטועה וירווה את צמאונו. אולם הנער לא היטיב להדק את התחבושת ודמו שתת.

יעקב ארזי החל מיד לחפור באצבעותיו בשדה המוקשים כדי לפלס לעצמם דרך בטוחה. ארבה להם סכנת מוות, אבל מותו של אייל היה ודאי, אם לא יספיקו להגיע אליו ומכוח מחשבה זו פעלו.

אט אט חצו את רצועת 20 המטרים, עד שהגיעו לטווח של מגע יד עם הפצוע. מצבו הלך והחמיר. יעקב ארזי מיהר להתקין לו חוסם עורקים. גדי שלף מתרמילו את המחט שבקצה המערכת הניידת לעירוי נזולים ותחבה בגופו של אייל. עתה לא נותר להם אלא להמתין למסוק החילוץ שהוזמן. זמן זה הוקדש לשיחות ממושכות עם הפצוע ובלבד שלא יגיע ליאוש ואבדן חושים, העלול להיות קריטי במצב כזה.
בינתיים הגיעו לשדה חבלני חיל הנדסה שפילסו בו משעול. היה עמם גם רופא צבאי, אך כבר לא נותר לו מה לעשות, כי כל מה שעשו גדי ויעקב היה כדרוש. גדי אף תמך את ראשו של הפצוע, כדי להקל עליו במקצת.

רק כעבור שעה ארוכה, שדמתה לנצח, הגיע המסוק הגואל. הוא ריחף מעל שדה המוקשים בגובה של שני מטרים, תוך יצירת ענן אבק כבד. היה זה עוד רגע של אימה.

“היו לנו הרבה רגעי פחד” אומרים גדי ויעקב. “אבל זה היה אחד המפחידים ביותר: מסוק מרחף מעליך בגובה של שני מטרים, כמעט מדביק אותך אל הקרקע הזרועה מוקשים ומחולל רעשי צמרמורת ורוחות סערה נוראיים. אותתנו לו שימתין מחוץ לשדה ואנחנו נגיע אליו איכשהו עם הפצוע במשעול הבטוח, ובלבד שיסתלק”

מוסיף גדי: “לי היה רגע נוסף של אימה. הרמנו את הפצוע התברר שמתחת לידי אשר תמכה את ראשו של הפצוע, היה טמון מוקש רק האל יודע איך לא התפוצץ גם המוקש הזה וחיסל של שלושתנו”.

כעבור ימים אחדים התברר להם שהמשטרה לא שכחה את עוז רוחם וזמינה אותם לטקס הענקת תעודות הוקרה. הפצוע עצמו לא טרח כלל עד היום ליצור עמם קשר ישיר לאחר שהצילו לו את חייו, בסכנם בכך את חייהם שלהם.

מספר גדי פראנק: “חברו של הפצוע המשרת עתה בצה”ל, בא לכאן לא מזמן להגיד שלום. הוא סיפור כי לאייל הותקנה פרוטזה ומצבו תקין. אולם אפילו מלת תודה לא קיבלנו ממנו עד היום”.

יעקב ארזי, כיום מרכז קיבוץ גונן, רואה את העניין באור אחר: ” מלת תודה אמנם לא קיבלנו, אבל הרי לא לשם כך עשינו את מה שעשינו. פעלנו כפי שמצפוננו הכתיב לנו באותו רגע – להציל חיי אדם. ברגע כזה אינך חושב כלל על עצמך”.

מאת – מנחם רהט