“לילד יש המון פוטנציאל. הוא פשוט לא מתאמץ”

זה היה המשפט הקבוע שאמא שלי הביאה איתה מימי הורים בבי”ס (למרות שבדיעבד אני יודע שההורים של 90% מהחברים שלי שמעו את אותו משפט, מה שמעלה את החשד הסביר שזה סתם בלוף פדגוגי של שנות ה-80…).

אני לא בטוח לגבי הפוטנציאל אבל בכל מה שנוגע למאמץ המורות קלעו בול – הייתי אחלה תלמיד, בדיוק עד לרגע בו זה דרש ממני מאמץ שעלה על בהייה משועממת בלוח.

אותו סיפור היה חוזר על עצמו גם בחוגים ובפעילויות אחרות. בחוג חלילית סומנתי כמוצרט קיבוצי למשך 4 וחצי דקות אבל פרשתי בשיא בשנייה שאיילה ניסתה ללמד תווים, בשחייה הסתפקתי במדליית כסף באליפות הגליל לילדים שמתחילים באות י’ ובכדורסל התקפלתי כשחטפנו 30 הפרש ממלכייה, אפילו שדודי אמר לאמא ש….”לילד יש פוטנציאל בהובלת כדור…”

לאורך השנים נראה לי שקצת התאהבתי בקונספט הזה של הבטחה לא ממומשת.

הידיעה שאני בעצם גאון שטרם התגלה נתנה לי פטור מהתמודדויות ומהתמדה בכל מה שקצת יותר קשה מלנשום (למען האמת גם לנשום קצת קשה לי לפעמים, אבל מזה עוד לא מצאתי אומץ לפרוש…) את תחושת ההחמצה המסוימת שבאה עם הגישה הזאת אפשר תמיד להמתיק בידיעה ש”עם הפוטנציאל שיש לי אני יכול לעשות כל דבר שאני רוצה”.

אפילו המורה אמרה….

ככה זה. הפוטנציאל מוכר פנטזיה שאפשר ללכת איתה הכי רחוק שתרצה.

המימוש? מימוש זה מפחיד, אפשר, לא עלינו, להיכשל.

מי מאיתנו הגברים-גברים לא הרים פעם טלפון לבחורה הכי יפה בשכבה/ שכונה/ עבודה, והודה לאלוהים כשהתברר שהיא לא בבית…

מה שמבאס בזה: כשאתה לא מממש את הפוטנציאל שלך מישהו אחר יעשה את זה.

מה שממש מבאס בזה: לפעמים ה’מישהו’ הזה הוא אדם חסר כל פוטנציאל…

 

השבוע בסינמה גונן- מרוולס (נפלא)

סרט בריטי מקסים על איש קטן שמוציא מעצמו דברים גדולים.

כי למה שרק לאמריקאים יהיה ‘פורסט גאמפ’?..

 

יום שבת, בית רזי. 20:30 נפגשים, 21:00 מתחילים.