קבעתי פגישה עם חוליית האבטחה לשעה 9.30 (היה זה יום רביעי 12.4.1967)
בבוקר עוד הספקתי לכסח בחורשה ופגשתי 2 חזירי בר גדולים. נפגשתי עם האבטחה מול ה”טחונה”, לקחתי עוזי מאחד החיילים והתחלנו לעלות לאורך הגדר, מפקד היחידה עלה אתנו בעצמו משום-מה (מקום מ”כ, כרגיל) והיו עוד קשר ומקלען.
אמרתי לנהג לחכות לנו למעלה, מול גבעת הסדריות: “נגיע לשם בעוד חצי שעה”.
כשהגענו בערך לאמצע הקטע שרצינו לבדוק נפתחה האש. מכאן איני זוכר את כל הדברים: יש דברים שאני יודע מסיפורים של אחרים ודברים אחרים שאני מבלבל או שנדמה לי שקרו, כפי הנראה נפגעתי באחד הכדורים הראשונים. הספקתי לומר שנפצעתי וניסיתי להתגלגל עם העוזי אחרונית למחסה, זכור לי ששמעתי את מפקד היחידה צועק על המקלען שישיב אש ושמעתי גם את הקשר מודיע על פצוע ומזעיק עזרה. המפקד חבש אותי בשתי תחבושות אישיות והעלה אותי על גבו, כי כפי הנראה כבר לא הייתי מסוגל לנוע בעצמי. אומרים שמלמלתי לעצמי: “רק לא להתעלף” וכפי הנראה איבדתי את ההכרה רק מאוחר יותר.

בינתיים הגיעו חובש ואלונקה מהזחלם וגם כמה חברים מזויינים מהמשק. אני לא זוכר שהעלו אותי באלונקה וגם את הדרך עד ההליקופטר. רק הרעש שלו נשאר תקוע לי בראש. בהליקופטר היה רופא שהתחיל בעירוי דם, שנמשך גם בבית החולים. שם היו צריכים לתפור את המנהרה שהכדור השאיר. מסתבר שלמזלי פגע הכדור רק בקרום המוח ולא במוח עצמו וזאת הסיבה העיקרית להחלמתי.

כנראה שלא רצו שארדם, כי כל הזמן הטרידו אותי בשאלות: מה קרה לי, מה שמי וכדומה. היו לי 4 ימים קשים, מרביעי עד ראשון, בהם גם סבלתי וגם הצקתי לסובבים אותי. הרבה דברים איני זוכר מימים אלה, אך אלה שהיו לידי טוענים, שלעיתים השתוללתי וקיללתי ועוד דברים מגובים מסוג זה (אך הם בטח משקרים: אני מקלל?).
תחילה לא אכלתי ולא שתיתי, כך שחיברו לי צינורות (כולל עירוי דם) ומצינורות אלה סבלתי בסיכום יותר מכל, כי הם גרמו לי להרדמות בגפיים והייתי זקוק לעיסוי מתמיד.

הראש היה חבוש בתחבושת נאה, אך בכל זאת הייתי הכי בריא בחדר (לאחרים היו הרבה יותר צינורות, כולל משאבות וחמצן).
ביום ראשון בלילה הייתי עדיין חצי-פגר וביום שני בבוקר כבר חזרתי להיות בן-אדם. אחרי-כן הייתה התאוששות מהירה, כך שלאחר 10 ימים בביה”ח גרשו אותי משם. התפנקתי אצל אחי במשך 10 ימים, זללתי כמו כלב וחזרתי לאיתני. שם טיפלו בי כמו בתינוק ליוו אותי בכל צעד שעשיתי, רחצו אותי והלבישו אותי.
משם יצאתי באיר למדי לבית הבראה למשך שבועיים של ניוון: ישנתי כמו דוב, המשכתי לזלול כמו חזיר. במשך היום השתכשכתי בשמש עם כל הקשישים ונהניתי מבקורים רבים.

יש עוד אלף פרטים קטנים שקשה להזכיר אותם כאן. בכל אופן הטיפול של בני המשפחה והחברים מהמשק היה למופת וגדול חלקו בהבראתי.

סיפור הפציעה / שולי צפריר

למעטים שעוד לא שמעו…