משך שנים רבות טיפח קיבוץ גונן מטע צפצפות. מטע הצפצפות ואולי בעצם חורשת הצפצפות, שימש לייצור חומרי גלם למפעל סוליות העץ וכן לייצור מקלוני שלגונים ומקלונים רפואיים.

תוצרת “מגון סוליות” נשלחה ברובה ל”שול” בגרמניה. זאת הייתה פרנסה קשה ולא רווחית במיוחד.

יום אחד התקבלה הזמנה למכולת סוליות למפעל בדרום אפריקה. ב”מגון” נשמו לרווחה, הן משום שנמצא לנו ערוץ שיווקי חדש והן משום, שיחסו של הגרמני למוצרים שלנו היה יחס של חשדהו וחשדהו ועובדה זו הייתה מקוממת בעליל. באווירה אופטימית כזו שינסו העובדים וההנהלה מותניהם, כדי לעמוד ביעדי ההזמנה.

וב”מגון סוליות” אכן עמדו ביעדים. המכולה התמלאה, נחתמה כראוי, הועמסה על סמיטריילר של “הגליל העליון” ועשתה דרכה לנמל אילת. עד כאן הכול היה בסדר.

המכולה הגיעה לאילת, הועמסה על אונייה (שאת שמה לא הצלחנו לאתר) והפליגה דרומה במועד. הסמי-טריילר הועמס גם הוא ופנה צפונה. שוב, עד כאן הכול כשורה. יומיים שלושה לאחר שהפליגה, טבעה האונייה. סיבת טביעתה עלומה עד היום. מכל מקום זאת לא הייתה חבלה ומאחר שהאונייה לא סטתה מדרכה נשללה גם האפשרות של עלייה על שרטון. הצוות כולו נחלץ בשלום.

בגונן עורר הסיפור השתאות גדולה ואישוש לעובדה שכוחות נעלמים ממשיכים להתנכל לקיבוץ ולמפעל. דווקא הגזבר לא דאג כלל – הוא ידע שהפיצויים שיתקבלו מחברת הביטוח יהיו הוגנים יותר מהתשלום שהיה מקבל מהמזמין וכן, שהוזמנה כבר מכולה אחרת במקום זו שנבלעה בים. וכך אכן היה.

***

חלפו שבועות מספר מן האירוע הנ”ל וקבוצת חברים, ביניהם מספר עובדים ועובדות מ”מגון”, הדרימו עד קצהו של חצי האי סיני למטרות נופש ורוגע. הם אהלו על שפת הים, במקום שכבר אז נקרא בפי חברי גונן “הגארדן” ולא בכדי – זה היה מיני גן-עדן עלי אדמות.

בין הבאים לגארדן היה גם פוקסי, אלא שציקלונו של פוקס הכיל, בנוסף למינימום עזרים, שבלעדיהם לא ישרוד בן תרבות בסביבה אן-אורבנית, גם כמה וכמה זוגות של סוליות עץ, מאלו המיוצרות על ידי “מגון סוליות”.

השכם בבוקר התעורר לו פוקס, כאשר כל מחנה הנופשים נם עדיין את שנתו ברוגע. ירד אל המים ופיזר את הסוליות במי המפרצון והמתין, כמו מרים הצופה בתיבת משה, לראות מה יעלה בגורלן של הסוליות המתערסלות להן באדוות הגארדן.

יתר הנופשים התאספו לאיטם וחלף זמן עד אשר אחת המתרחצות ניגשה אל העצם המשונה הזה, הצף לו במים והרימה קול צעקה כשהתברר לה מה בידה. עד מהרה נשמעו קריאות הפתעה ותימהון מכל עבר.

אמרו: “זה לא יאמן; זה לא יכול להיות; זה נס, זה ממש פלא!”

מישהי אמרה: “אבל איך בכלל יכול לקרות מן דבר שכזה?”

בריטון ערב ואנליטי ענה: “האונייה שקעה וגם המכולות שקעו, או-קיי, ככל שהן שקעו גבר לחץ המים על המכולה והיא התבקעה והסוליות פשוט ‘עפו’ למעלה  והתפזרו בכל המפרץ.”

“וּאאוּ” אמרו כולם, “איזה קטע!”

עכשיו ברשותכם, פלאש-בק אחורה, לאותו רגע שבו פוקס נכנס למפעל כדי להצטייד בפיתיונות. יכול היה לגשת לאותה צלחת שעליה מונחות סוליות מושלמות, מרוחות בוואקס, כאלו שמיועדות למשלוח, אבל לא, פוקס במקורו פולני, ופולני לא זורק סוליות איכותיות לים, זה נוגד את הדי, אן, אי, שלו. הוא ניגש לחבית קטנה שאליה הוטלו סוליות שהוגדרו כבררה של הבררה ושם תריסר בצקלונו.

אי לכך המשך סיפורנו הוא כדלקמן:

א’, שתפקידה במגון היה “בקרת איכות המוצר” החזיקה מספר סוליות בידה ולפתע אמרה: “אני בחיים לא הייתי מאפשרת לסוליות דפוקות כאלה להגיע למיון אחרון.”

“אצלי,” אמרה אחותה א’, “הסוליות האלו לא היו מגיעות בכלל לוואקס!”

“אבל בכל זאת הסוליות הגיעו לפה איכשהו!” נצמד מאן-דהו לעובדות.

ואלמלא קם לו פוקס והתוודה קבל עולם על מעשה המשובה שלו, מי יודע כיצד היה נגמר הוויכוח.

זכר, התעדכן ורשם – אבי שחר