תגידו, איפה בדיוק עובר הקו בין 'חסכן' ל'קמצן'?

כמו כל יצור רציונלי ושקול (או במילים אחרות – גבר), חשבתי תמיד שמה שמגדיר את הקו זה מצב העו"ש (או במקרה שלי – מצב האויש…)

אבל אז התחתנתי.

הבחירה בקיבוצניקית היתה אמורה לסלול את הדרך לחיים צנועים של הסתפקות במועט, אבל מהר מאוד גיליתי שהקיבוצניקית שלי היא מזן אחר.

א.ד. גורדון? זה לא הרחוב ההוא שמתפצל שמאלה מדיזנגוף קצת אחרי נעלי שופרא והחנות של נעמה בצלאל? רגע, לא, בעצם זה בן גוריון…

אכן ציונית נלהבת…

בהתחלה עוד ניסיתי לשחק אותה לארג' (בכל זאת – ב'לאישה' תמיד היה כתוב שאם יש תכונה שבחורות לא אוהבות בגבר זו קמצנות…), אבל באיזשהו שלב קלטתי שבכל פעם שאנחנו יוצאים משתלטת עלי תחושה שניתן להשוות רק לחווייה של נסיעה במונית, כשהעין עוקבת בעצבנות אחרי המונה המשתולל. הבנתי שהמשמעות של "אני קופצת שנייה למרכולית" היא בכלל – "אני הולכת להפוך את דורית לעובדת החודש של 'אלונית' ולהתחרע על כל דבר שלא יהיה במבצע" וש"יצאתי עם חברות לקפה" זה בכלל "הורדתי ארוחת 3 מנות בפוקאצ'ה, כולל יין (אבל לא התפרעתי, הזמנתי יין הבית…)". התופעה מחמירה כמובן בכל פעם שאנחנו מתקרבים לאזור חיוג 03, כשכבר במחלף קסם אני מבחין במבט המוטרף שמתמקם לה בעיניים ויודע שהלך עלי, אבל הכי גרוע זה בחגים כמו חנוכה.

מניה שוחט שלי היא בנוסף לכל גם עובדת משרד החינוך וזה אומר שיש לה המוווווווון זמן לעשות את כל הנ"ל…

מה עושים?

חנוכה בסינמה גונן – סרט ומרקים

חסכנו ארוחת ערב אחת…

יום חמישי, 10/12 ב-20:30 בבית רזי.